<h1>ראבי"ה סימן שצ"א</h1>
<h2>דף צד:</h2>
תשובת אבי מורי. אריה שאג מי לא יירא אדוני ומורי רבי ומי לא ינבא. לכן מטיבותא דמר אימא מה שנראה לי אחרי הודיע אדוני את כל זאת. מה שהתרת לומר לגוים לישא את המת מן הספינה לבית בשבת כדי שלא יבא לידי ביזוי, וראייתך מדרב נחמן בהמצניע מההיא שיכבא שטלטלוהו לכרמלית, ופירש אדוני שהמקום צר בבית ולא היו יכולים [מכבדים ל]שבת אצלו, ואפילו היה אפשר על ידי גוים כבודו בהוצאת ישראל יותר. ודנת קל וחומר, אם התירו הוצאת כרמלית, שבות דאית ביה מעשה, קל וחומר אמירה לגוי, דלית ביה מעשה. ועוד הביאת מההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה וכו' עד ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה, ופירש אדוני שבות דלית ביה מעשה פירוש אמירה לגוי, ודקדקת משום דהתירו אמירה שהיא שבות ולא התירו שבות לטלטל בלא שיתוף דשבות דאמירה קל משבות אחר, והוא הדין משום כבוד המת נתיר אמירה לגוי מהוצאת כרמלית על ידי ישראל. תשובתי. ההוא דרב נחמן בר יצחק שהבאת אינו כפירוש מורי, דהתם משום דליקה שנפלה אצל הבית ש[ה]מת בו, וכן פירש רבינו שלמה. ואני מביא ראיה לדבריו דדוקא משום דליקה ולא משום ביזוי אחר, ד[ב]פרק כירה [שבת מ"ג ע"ב] פליגי במת המוטל בחמה רב ושמואל, ומסקינן היכא שיש ככר או תינוק כולי עלמא לא פליגי דלא שרינן אפילו טילטול מן הצד בשביל בזיון שלא יסריח, וכל שכן טילטול גמור כההיא דרב נחמן. ומסקנא בטילטול מן הצד פליגי, והיכא דליכא ככר או תינוק. ואמרינן לימא כתנאי וכו' עד דכולי עלמא טילטול מן הצד שמיה טילטול, כלומר דלית להו דשמואל שאמר הופכו ממטה למטה, והיינו טעמא דרבי יהודה מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי, ופסק רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה במת, ומשמע דוקא בביזוי דליקה מצילין, דאתי לכבויי, שאין שהות למתו להמתין שלא ישרף, ואין ממתינין לככר או לתינוק. והיינו נמי טעמא דרב נחמן בהמצניע דשרי בטלטול ממש, ולא להמתין לככר או לתינוק [או] להופכו ממטה למטה. אבל שאר ביזוי, כמו מוטל בחמה, לא שרינן, דהתם ליכא למיגזר [משום] איסורא דאורייתא דאמרינן, שהרי יש שהות למתו ואינו בהול עליו. וקיימא לן כרב באיסורי, ואפילו שמואל לא שרי בטילטול מן הצד אלא היכא [שאינו] יכול לעשות מחיצה, [אבל] וודאי יכול במחיצה לא שרי, מדתני [שילא מרי] לעיל מיניה דעושין מחיצה למת בשביל חי, דכל מה שמצינו למיעבד בהתירא עבדינן. ועוד דאמרינן בפרק במה מדליקין [שבת ל' ע"ב] דשלח שלמה לבי מדרשא אבא מת ומוטל בחמה וכו', ולא שרו אלא על ידי ככר או תינוק, ולא בטילטול מן הצד. ורב נחמן לא פליג א[כ]ל הני דאמרן. . [אבל בז]ה המעשה לא היה לא [דליקה] וגם לא היו סולקין אותו, ואינו שייך לומר בו בהול על מתו.
<h2>דף קכא.</h2>
אבי מורי. מעשה אירע שנפטר טוב בן טובים בר אוריין ובר אבהן החבר רבי אליעזר בן החבר רבי אורי ברבי אליקים ואמו מרת יהודית בת החבר רבי אליעזר והובא במגנ[צא] בספינה בשבת בבוקר בשעת שלישית ועמו אמו ואשתו ובניו וקרובים. ושאלו לנו מה יעשה בו, אם להביאו מן הספינה לבית בנו על ידי גוים, אמר אמרינן לשאלינן אתם יודעים ענין העיר אם יש בזיון למת במה שהוא מוטל בספינה וכבודו בבית בנו להביאו עם יושבי עמו וסביביו נשים ואנשים. השיבו לשאלינו, אחרי שכבודו לבית בנו [להביאו], והמת היה בר אוריין ובר אבהן ראוי לנו לכבדו ככל כשרים שבישראל. ואומר אני מותר לומר לגוים להביאו, שאיסור אמירה לגוי אינו במקום כבוד המת. וראיה לדבר, דתניא בתוספתא דשבת [פי"ח], ומייתי לה בשבת פרק שואל [קנ"א ע"א], מחשיכין על התחום על עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ואומר לגוי, פירוש בשבת, [לך למקום פלוני אם לא מצאת במקום פלוני הבא ממקום פלוני] לא מצאת במנה הבא במאתים רבי יוסי ברבי יהודה אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח, פירוש אחרי שאפשר בלא סכום מקח כמה דאפשר לשנויי משנינן. ונראה לי לפרש שרבי יוסי לא בא לחלוק, א[לא] להוסיף ולפרש. ואם [אי] אפשר בלא סכום מקח נראה שהיה מותר אף סכום מקח, שחפצי מצוה הם, וחפציך אסורים חפצי שמים מותרין [קי"ג ע"א]. ואם יבא אדם לחלק בין כבוד גדול לכבוד קטן, ולומר חסרון ארון ותכריכין בזיון גדול הוא למת, אבל מה שהיה מוטל בספינה בזיון קטן הוא, ולא שרי עבורו אמירה לגוי, הנה דבר ידוע שדברי[ם] אלו דברי תינוק הן, שאם כן אין לדבר סוף, שלעולם תוכל לחלק בין מת חשוב לבזוי, בין כבוד גדול לקטן, ונפל כרסא בבירא. ותדע, שהרי כשאמרו חכמים חפצי שמים מותרים לא חלקו בין חמורין לקלין, [ולא] שקלו ושנו, כדאמרינן לקמן [ק"נ ע"א] מ[שדכ]ין על התינוקת לארוס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, וספר ואומנות אינם שוים, הכי נמי כשהתירו לכבוד המת אין לחלק ביניהם. ועוד ראיה, שאמרו בפרק המצניע [צ"ד ע"ב] ההוא שכ[ב]א דהוה בדרוקרא שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית, פירוש לפי שהיה מקום צר ולא היו יכולין מכבדין לשבת אצלו, או מוטל בחמה או יראים מדליקה, והתיר לישראל להוציאו, כדאמרינן התם דעיילת ביה את [וכו'] דמי קאמינא לרשות הרבים לכרמלית קאמינא גדול כבוד הבריות [שדוחה לא תעשה [ש]בתורה], פירוש לאו דלא תסור. ורואה אני הדברים קל וחומר, אם התירו הוצאת כרמלית, שבות דאית ביה מעשה, אמירה לגוי, שבות דלית ביה מעשה, [כל שכן שמותר], אפילו לרבי יוחנן דאמר [ב"מ צ' ע"ב] עקימת שפתיו הוי מעשה, מיהו מעשה גדול לא הוי כהוצאה ושאר מעשה. ומנלן דבמקום שלית ביה מעשה יש לנו להקל יותר, דאמרינן בעירובין [פרק הדר] [ס"ז ע"ב] ההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה וכו' עד ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה, פירוש אית ביה מעשה הזאה, לית ביה מעשה אמירה ל[גוי], ראינו שהתירו אמירה לגוי ולא רצו להתיר מבוי שאין בו שיתוף, אלמא אמירה לגוי קלה משאר שבות, אם כן נלמד היתר אמירה לגוי במקום כבוד המת מהיתר הוצאת כרמלית. ואף על פי שאין למידין אסורין דרבנן זה מזה, שיש מקומות שהחמירו באחד מאחר לפי מה שהיו רואין צורך הענין, שהרי (מ)גזירה לגזירה התירו שלא לגזור יש מקומות, ויש מקומות דאמרינן חדא גזירה היא וכו', והרבה יש בתלמוד כזה, ואיני צריך להביאם, דאבא דכולהון דאמרינן בפסחים סוף פרק האשה [צ"ב ע"א] אמר הבא ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אונן ומחוסר כפורים ובית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת, [היכא] דאיכא קל וחומר, כי הכא מאית ביה מעשה ולית ביה מעשה, אין לחלק לבטל הקל וחומר.
שאל השואל. אחרי שלית ביה מעשה, מה ראו שלא לומר לגוי כבה אפילו במקום פסידא, וכמה איסורין דרבנן שרינן במקום פסידא, כדאמרינן בכתובות בפרק אף על פי [ס' ע"א] צינור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו וכו' עד במקום פסידא לא גזרי בה רבנן. ועוד אמרינן שילהי פרק קמא דפסחים [כ' ע"ב] אמר רבי יהושע אף יטמאנה ביד, ומסקינן בסמוך משום דאי[כא] הפסד חולין וכו'. ואמרינן נמי במי שהחשיך [קנ"ג ע"ב] ועוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה מוליכו פחות פחות מארבע אמות, משום פסידא. ועוד תנן [קנ"ג ע"א] מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, אף על פי שבחול אסור לומר לגוי עשה מלאכה בשבת, התירו במקום פסידא, [ולמה] לא התירו [לומר] כבה. ועוד תניא בבכורות [ל"ג ע"ב] ובפסחים [פרק קמא] [י"א ע"א] בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם ובלבד שלא יעשה בו מום, ומסקינן דאי לא שרית ליה [וכו'. יש לומר דכל זה אינו דומה לאומר כבה, דכולהו דשרינן במקום פסידא היינו טעמא דאי לא שרית ליה] איסורא זוטא יבא לעשות איסורא רבה. לענין צינור, אי לא שרית ליה מתקן כלאחר יד יבא לתקן [שלא] כלאחר יד. ולענין תרומה, אי לא שרית לטמאה, כיון שעומדת ליטמא יבא לזה שיאכל חולין המעורבין בתרומה. ולענין פחות פחות מארבע אמות ולתת כיסו לנכרי, כולהו דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים, כדמפרש התם [פסחים י"א ע"א] בשמעתא גופא. אם כן כולהו לאו משום הפסד ממון הוא, אלא מטעם שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואי לא שרית ליה איסורא זוטא אתי למיעבד איסורא רבה. אם כן אחרי שהטעם תלוי בכך, לענין כיבוי הסברה הפוכה, דאדרבה יש לנו לומר דאי שרית ליה אתי לכבויי הוא עצמו, שהרי [הא]ש דרכה ב[כך] להב[ה]יל בעל הממון [כשהוא מתקרב לה], כדאמרינן בכל כתבי [שבת קי"ז ע"ב] מכדי בהיתירא קא מציל נציל טפי, ומסקינן אי שרית ליה אתי לכבויי. [ואף] שאמרו חכמים לענין אש מתוך שדרכה לבהל האדם כדאי להחמיר ולהרחיקו, [אף על פי] כך לענין המת, מתוך שצרת המת בלב[ו] אי[כא] מאן דאמר [שבת מ"ג ע"ב] מצילין את המת, דאי לא שרית ליה אתי לכבויי.
ואם ישאל אדם למה התיר רב נחמן שכבא בדרוקרא [להוציאו לכרמלית בישראל], שבות [דאית] בו מעשה, יותר טוב היה לו להתיר על ידי גוים, שבות דלית ביה מעשה. יש לומר כבודו היה בהוצאת ישראל [יותר] מבהוצאת גוים, כדאמרינן בסוטה [פרק קמא [י"ג ע"א] ואי לא הוה עסיק] ביה יוסף [לא] הוו מתעסקי ביה אחיה וכו' אבל אמרו הניחו לו כבודו בגדולים [יותר] מבקטנים כבוד במלכים יותר מבהדיוטות. או יש לומר לא היו רגילין להיות גוים ביניהם, שבעל כורחך יש לנו לומר כך, כאשר אפרש לפנים בסמוך. ועוד ראיה, דאמרינן בביצה [פרק קמא] [ו' ע"א] ובשבת [קל"ט ע"ב] מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין, פירוש אומר לגוים ויעשו. ואם יאמר האומר ביום טוב, דאיסור לאו, הקילו, ולא בשבת דחמירא, דאיסור סקילה, יש לומר לא כיון, דאדרבא אמרינן בתחלת ביצה [ב' ע"ב] יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה (ד)סתם לן תנא כרבי יהודה דמחמיר, לענין מוקצה, שבת דחמירא טפי סתם לן תנא כרבי שמעון דמקיל. ואמנם יש לדחות ראיה זאת. דההיא דמחמירין ביום טוב משום דקיל, דוקא לענין מוקצה קאמר, דההוא מוקצה משום גזירת הוצאה הוא, כדאמרינן בפרק כל הכלים [קכ"ד ע"ב] ובסוכה פרק לולב וערבה [מ"ב ע"ב] אטו טילטול לאו משום הוצאה הוא, אתמהא, אבל לכל שאר דברים חמורה שבת מיום טוב, כדתנן בפרק משילין [ל"ו ע"ב] כל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת. ואמרינן נמי ביבמות [פרק חרש] [קי"ד ע"א] תניא [וכו'] אבא שאול אומר יונקים היינו מבהמה טהורה ביום טוב, אבל לא בשבת. ובבבא מציעא [פרק השוכר את הפועלים] [צ' ע"א] מהו שיאמר אדם לגוי חסום פי פרה [ודוש בה] וכו' עד הני מילי שבת וכו'. וטוב טעם יש לדבר מה נשתנה איסור מוקצה להחמיר בו ביום טוב מבשבת יותר מבשאר איסורים, ובמקום אחר הסברתיו ופרשתיו, ולא אאריך עתה. והרבה דברים שלא הייתי צריך כתבתי, אך שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק כתבתי. והודאה נכונה דעד נאמן שבמקום המת לא נאסר אמירה לגוי. והחולק על האמת כי מבין הדברים אמיתים ובזדון מתכוין להרבות כבודו ולהתכבד בקלון חבירו יש לו לירא שלא תעשה תורתו לו סם המות ושלא יהא נידון באש כפולה ששים.
ועוד נראה לומר דאמירה לגוי שבות אינה מלאכה אלא בדבר הרשות, אבל בדבר מצוה, אפילו שלא במקום המת, אין איסור אמירה לגוי. דאמרינן במסכת שבת [קכ"ט ע"א] ובמסכת יום טוב [כ"ב ע"א] חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה, ואמרינן בשבת חיה שלשה [ושבעה ושלשים] עושים על ידי גוי דאמר מר חולה שאין בו סכנה וכו'. ואותן הדברים שהתירו תוך שלשה ושבעה על ידי ישראל, דהיינו אפילו איסורא דא[ורייתא], התירו לאחר שבעה עד שלשים על ידי גוי, דתוך שלשה עד שבעה ואפילו איסורא דאורייתא [מותר], דהא מטעם סכנה התירו. ואמר רבא [קל"ט ע"ב] מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין, פירוש אומר ישראל לגוי ועושה. ובפרק שואל [קנ"א ע"א] תניא אומר לגוי הבא ממקום פלוני. והמפרש אומר לישראל לעשות בחול לא כיון, דלגוי גרסינן. ובעירובין בפרק הדר [ס"ז ע"ב] ההוא ינוקא דאישתפך חמימיה וכו' עד לימרו לגוי ולייתי. וכל המפרש שבות דאית בו מעשה אסורא דאורייתא לא כיון. ואומר אני כי [ניים] אמרה, כאשר הוכחתי מחיה שלשה שבעה ושלשים, דמשבעה עד שלשים בגוי דומיא דמשלשה עד שבעה בישראל. אך פירוש לית ביה מעשה דיבור קרי לי[ת] ביה מעשה, דהא לא נזכר ולא נדמ[ה] איסורא דאורייתא שם [בכל] אותם הדברים שהביאתי, [ו]משום [שבות] מפרישנן להו. ויש מהן שנוכל לחלק ביניהם לשאר מצות, ויש מהם שלא נוכל לחלק. לכך נראין הדברים לתת טעם (לכל) אחד לארבעתן, כולהו מטעם מצוה, דבמקום מצוה אין איסור אמירה לגוי. ובכל מקום שתמצא איסור אמירה לגוי, שלא במקום מצוה מפרישנא להו. והא דאמרינן [פסחים צ"ב ע"א] ערל [הזאה ואיזמל] העמידו דבריהם במקום כרת, שאין מביאין איזמל אפילו דרך אסורי דרבנן, כדאמרינן בפרק רבי אליעזר אמר אם לא הביא [ק"ל ע"ב], ויאמר האומר אחרי שאין איסור אמירה לגוי ויביא. הא לא קשיא, הכי קאמר אם יארע הדבר כך שאין הגוי [מצוי] מבטל המצות בשב ואל תעשה, כדאיתא בהאשה רבה [יבמות צ' ע"א]. גם מה שאנו אומרים בגמרא יבמות בפרק חרש [קי"ג ע"ב] [רב] יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחות וכו' עד דבר טליא וטלייתא כו', ותאמר למה [לא] התירו לו על ידי גוים, הא לא קשיא נמי, דהכי אמרי ליה אינו צריך לחזור אחר גוי, בענין הזה תוכל לעשות. ובכל מקום שתמצא איסור בדבר המצוה, כגון אין מצילין את המת מפני הדליקה [מ"ג ע"ב], למאן דאית ליה, פירושו אם כן יארע הדבר כך שלא ימצא הגוי [ו]לא ככר ולא תינוק שתוכל לטלטלו אין מצילין, כדמפרש טעמא התם. ואם יאמר אדם אחר[י] דבמקום כבוד המת התירו לומר לגוי למה הקפיד[ו] על תרי שבי שלא יבא[ו] בהדי הדדי משום ירקא ומשום מתיא [ר"ה כ' ע"א], יעשו כבוד המת על ידי גוים, אומר אני זה לא חש לקמחיה, שכבוד המת בישראל יותר מן בגוים, כאשר פירשתי למעלה בשכבא [ד]דרוקרת והבאתי ראיה מיוסף הצדיק שאמר[ו] הניחו לו וכו'. ועוד [י"ל] לא היו רגילים גוים לעמוד ביניהם.
תדע שה[רי] לצורך פסח ומילה, דהוו דברים שמצותן דוחה שבת, ליכא לספוקי דוודאי אמירה לגוי התירו, כדאמרינן בעירובין [פרק הדר] [ס"ז ע"ב] ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה וכו' עד לימרו לגוי ולייתי אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף וכו' עד הזאת שבות וכו' עד ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה וכו', פירוש אית ביה מעשה הזאה, לית ביה מעשה אמירה, ואין חילוק בין איסורא דאורייתא לדרבנן. ועוד [ש]יש ספרים שכתוב בהן אי הכי לימא ליה זיל אחים ליה. ועל גירסא זו לא סמכתי, אך כאשר הסברתי למעלה בחולה שאין בו סכנה שהתירו אמירה לגוי [אפילו באיסורא דאורייתא, [דדמו] משבעה ועד שלשים [על ידי גוי] ומשלשה ועד שבעה [על ידי ישראל]. שמעינן דבפסח ומילה הותרה אמירה לגוי]. ובפסחים פרק אלו דברים [ס"ו ע"א] אמרינן אמרו לו רבי שכח ולא הביא סכין מהו אמר להם הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם למחר מי שפסחו טלה [תחב לו בצמרו] וכו', [ו]למה לא התיר באמירה לגוי. ובירושלמי [פרק רבי אליעזר] א[ו]מר [שבת פי"ט ה"א] רבי שמואל הוה ליה עובדא למיגזר בריה אינשי לאתויי איזמל מערב שבת שאל לרבי מנא אמר ליה ידחה עד למחר, ולא התיר על ידי גוי. שמעינן מכל הני שלא היו רגילים להיות גוים ביניהם. ויש לשאול למה לא הביאו על ידי מחיצת בני אדם הנעשית שלא לדעת הנעשים, אפילו יהיה לדעת העושים שרי, כדאמרינן בעירובין [פרק מי שהוציאוהו] [מ"ג ע"ב] רב נחמיה משכתיה שמעתיה ונפיק חוץ לתחום ואמר ליה רב נחמן לרב חסדא עשה לו מחיצות בני אדם שלא לדעת הנעשים ויכנס, אף על פי שהיתה לדעת (העושים ו)רב חסדא העושה, כיון דאיהו שלא מן המנין הוה, שרי. ואף לענין הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד מותרת מחיצת בני אדם, כדאמרינן [שם מ"ד ע"ב] רבא עיילו ליה אספסתא לוי עייל תבנא. יש לתרץ אף על גב [ש]לענין חוץ לתחום מותר שלא לדעת הנעשים אפילו יהיה לדעת העושין, כדאמרינן לענין נחמיה, לענין הוצאה והכנסה מיהו לא שרי מחיצת בני אדם עד שתהיה שלא לדעת עושים ונעשים. הילכך לא מצאנו תקנה לענין סכין דפסח ואיזמל דמילה על ידי מחיצת בני אדם.
ועוד מדרך אחרת יש להתיר אמירה לגוי במקום מצוה, שהרי [ה]דבר ידוע [ש]כשם שאסור לומר לגוי בשבת עשה מלאכה בשבת, כך אסור לומר לגוי [בחול] עשה מלאכה בשבת, שהרי דוקא למי שהחשיך התירו לתת כיסו לנכרי [קנ"ג ע"א], וטעמא כדמפרש התם דאי לא שרית ליה וכו', ואף על פי כך אנו מתירים לומר לגוי תשא כתבי בשבת בקצץ, כדתניא [בשבת פרק קמא] [י"ט ע"א] אין משלחין אגרות ביד גוי ערב שבת אלא אם כן קוצץ לו דמים. וגם משם למדנו דבית הלל דשרו לתת עורות לעבדן ערב שבת [י"ז ע"ב] לא שרו אלא בקצץ, דמאי שנא מאגרות, והבא לחלק ביניהם אומר אני משתבש. מכל מקום רואים אנו שמותר לומר לגוי בחול תשא כתבי בשבת בקצץ, וטעמא דכיון דקצץ אינו נראה עושה לדעת הישראל, אלא לדעת עצמו, לרווחו ולהנאתו. וטעמא שאסור לומר לגוי, שנראה כשלוחו. ואף על גב שאין שליחות לגוי, ואמרינן [קדושין מ"ב ע"ב] נמי אין שליח לדבר עבירה, מיהו מדרבנן אסור. ואחרי [ש]איסור אמירה לגוי [מותר בקצץ] מותר לומר לגוי בחול עשה בשבת בקצץ, ובדבר מצוה אין אסור לקצוץ בשבת, שהרי איסור קציצה מדכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר, ובדבר מצוה חפצי מצוה הם וחפציך אסורים חפצי מצוה מותרים. והלכך לקצוץ דמים בדבר מצוה [מותר], ואיסור אמירה לגוי ליכא, דהא קצץ. והא דתניא [קנ"א ע"א] רבי יוסי ברבי יהודה אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח, ולענין כבוד המת, פרשתי [דכל כמה דאפשר לתקן מתקנינן]. ולמדנו היתר אמירה לגוי בדבר מצוה בקצץ, דמאיזה טעם ימצא איסור. ועל סברא זו יש להשיב, שיש לומר שהחמירו באמירה לגוי בשבת מ[ב]אמירה לגוי בחול עשה בשבת, אף על פי ששניהם אסורים הקילו לאמירה בגוי בחול, הילכך יש לומר לא תתיר קצוץ כמו בחול. ויוצרינו שגגותינו ימחול.
ועוד נראה לומר שאיסור אמירה לגוי אינו אלא בדבר שישראל נהנה ממנו, שאומר לו עשה מלאכתי, כבה לצרכי, הדליק לצרכי, אבל מותר לומר לגוי עשה מלאכתך, כדאמרינן בגמרא בבא מציעא [צ' ע"א] מהו שיאמר אדם לגוי חסום פרתי ודוש בה, פירוש פרתי, שנה[נ]ה בחסימה, שאפילו התבואה אינה שלו [מכל מקום] מרבה [לו] בעל התבואה שכר במה שהיא נחסמת, אבל חסום פרתך ודוש בה לא קמבעיא ליה. ועוד תנן [י"ז ע"ב] בית שמאי אומרים אין מוכרין לגוי ולא טוענין עמו ולא מגביהין עליו אלא כדי שיגיע למקום קרוב ובית הלל מתירין, ומסקינן בגמרא [י"ח ע"ב] כדי שיצא מפתח ביתו. למדנו שמותר לומר לגוי עשה חפצך בשבת. והא דמצרכינן כדי שיצא מפתח ביתו, לאו משום אמירה לגוי, אך [מאחר] שיוצא מידו נראה הדבר מכוער, כדתניא [י"ט ע"א] נותנים מזונות לפני הגוי בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו, ודוקא לפני הגוי אבל ביד הגוי אסור, מאחר שמיד [ישראל] יוצא. ויש לשאול, דבבבא מציעא [צ' ע"ב] מסקינן דאפילו בשאר איסורים יש איסור אמירה לגוי, ובפרק גיד הנשה [חולין צ"ג ע"ב] תנן שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר, אלמא מותר לאדם לומר לגוי אכול גיד הנשה. ואמרינן נמי בגמרא [שם צ"ד ע"א] שמואל [הוה עבר במברא אמר ליה לשמעיה] פייסיה למעבורא כו' עד תרנגולת טריפ[ה במר] דשחוטה יהיב ליה וכו'. ואמרינן בכל הבשר [שם ק"ו ע"א] מים הראשונים האכילו בשר חזיר, פירוש סבור היה שה[וא גוי ומ]כר לו בשר חזיר לאכול. ומעשים בכל יום שאנו מאכילין עבדינו ושפחותינו ניקורי בשר [ו]נבילות וטרפות. אך האמת שכל דבר שניכר שגוי עושה לרווחו ולהנאתו לא גזרינן אמירה לגוי, מידי דהוי אטעמא דקציצה שמותרת אמירה לגוי. והמשנה נראה לי שהפסיד. וההיא דעירובין [ס"ז ע"ב] דאשתפוך חמימיה וכו' הנאת ישראל חשבינן לה, והילכך לא שרי אלא מטעם מצוה, אבל במקום כבוד המת או שאר דבר מצוה [שאין הנאה לישראל אין איסור באמירה לגוי, מידי דהוי אאומר לגוי עשה מלאכתך, וכל שכן דבר מצוה]. יאכילנו יוצרינו דברי תורה לתאוה בריעות ואחוה.
מי האדם שיבא אחרי המלך להכריע הכרעה שלישית, ואף כי איש נקלה ויתום בדעת כמוני. אכן מצות מורי אבי הוא לכתוב עוני דעתי, ומצות מורי אבי הגאון רבינו אליעזר ברבי שמואל אקיימה. ולפי עוני דעתי נראה לי כללו של דבר לא אמרינן אמירה לגוי שבות אלא באיסורא דאורייתא, ואפילו במקום מצוה, אבל באסורא דרבנן שרי האמירה לגוי, וגם העשייה שיעשה בשבת. ודוקא לדבר מצוה שרי בדרבנן, אבל לא לדבר הרשות. ובדאורייתא נמי לא אמרינן אסור אלא בדבר שאי אפשר למצוא לו תקנה על ידי ישראל לעשותו, כגון להחם חמין ולתלוש מן המחובר, אבל אם אפשר, כגון הבאה ברשות הרבים, דאם יש [שם] מחיצה [מ]ביא, שרי אמירה לגוי, [ו]אפילו אמירה לישראל, ואפילו בדבר הרשות, דבאמירה אין בו משום ממצוא חפצך ודבר דבר, ובלבד שלא יעשה המעשה של הבאה על פיו ובשליחות[ו] היום בשבת אלא למחר. ואמירה לגוי באיסורא דאורייתא נידון כאלו עושה ישראל בעצמו אסורא דרבנן, דאסור אפילו במקום מצוה, לבד מאונן ומצורע ובית הפרס דלא העמידו דבריהם, משום דליכא למיגזר בהו כולי האי דלא ליתי למיעבד איסורא דאורייתא, אבל בשאר מקומות גזרו היכא דאתי לאחלופי בדאורייתא, כדאמרינן [עירובין ס"ז ע"ב] גבי ההוא ינוקא וכו' והא לא עירבו [והא לא שתפי], דאתי ל[אי]חלופי ברשות הרבים, ואפילו במקום מצוה כי התם אסור. וגרסינן בפרק רבי אליעזר [שבת ק"ל ע"ב] כשם שאין מביאין וכו'. ועל ידי גוי לא התירו להביא איזמל, [כדמפרש לקמן]. ומסיק גבי ההוא ינוקא ולא שני [לך] בין שבות דאית ביה מעשה וכו', כלומר הא דמדמית אמירה לגוי להזאה היינו אמירה בשבות דאית ביה מעשה, [אבל בשבות דלית ביה מעשה] שרי אמירה ועשייה במקום מצוה, דהא [מר לא] אמר ליה לגוי זיל אחים ליה. והכי גרס בדברי רבינו אלפסי. וכן עיקר, דהכי מוכח באידך שמעת[א] [שם ס"ח ע"א] שרבא אמר לישיילוה לאימיה אי צרי[כה] לחים ליה אגב אימיה, ומשמע הא לאו הכי אסור, דאסורא דאורייתא הוא. ואם תאמר אגב אימיה אפילו על ידי ישראל יהא מותר כיון דאמרת צריכה אני, והזריז הרי זה משובח, כדאמרינן בעלמא [יומא פ"ה ע"ב]. יש לומר דהכא ביום שמיני דמילה מיירי, וגרסינן במפנין [שבת קכ"ט ע"א] שבעה אומרה צריכה אני מחללים עליה את השבת שלשים אפילו וכו' אבל עושין לה על ידי ארמאית וכו', ומדמי לה לחולה שאין בו סכנה. וחולה שאין בו סכנה עדיף מבמקום מצוה, שהותר חילול שבת אפילו באיסורא דאורייתא. ואף על גב דאמרינן בפרק אלו דברים בפסחים [ס"ט ע"א] הכל חולים אצל מילה הם, [אינו אלא] ח[י]ה לאחר שלש[ים], דאין חולי[ו] כבד. ותו הכא מקמי מילה הוי, דאינו ח[זי]. וההיא דפרק שואל [שבת קנ"א ע"א] הכי גרסינן לה בתוספתא [שבת פי"ח] מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה כלל אמר אבא שאול וכו' ועל המת וכו' ואומר וכו', ואינו כותב בתוספתא אומר לגוי, וגם אינו בספרים מדוייקים, אלא שהוגה, ואישראל קאי. ועל כורחין אומר לישראל להביא למחר. ואפילו גרסינן אומר לגוי אומר אני דהכא פירושא אומר לגוי לך בשבת למקום פלוני והבא למחר, דאיסור תחומין דרבנן הותר לו שילך בשליחותו בשבת בלא קצץ במקום מצוה, אבל הבאה, דאיסור דאורייתא, לא. והיינו טעמא דנקיט אומר לגוי ולא נקיט אומר לישראל, משום דלילך חוץ לתחום בשבת לא שרי לישראל אפילו במקום מצוה. ומיהו משום אמירה גרידא לא היה אסור אפילו לישראל, ואפילו לומר להביא, כדאמרינן לעיל מיניה [שבת ק"נ ע"א] מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש שם בורגנין הולך וכ[ו'] שאם יש שם מחיצה מביא, אבל ההילוך אסור לישראל, וכן ההבאה. ורשאי אני באמירה דנקיט, משום הבאה דסיפא, דאסור הבאה ושרי אמירה, הילכך לא נקיט כל שאני רשאי בהלוכו וכו'. ואי הוי פריך מסיפא כדלעיל הא אחר לא ואמאי וכו' הוי משני ליה למיגז ליה גלימא ואסא כדלעיל, דלעיל נמי קתני הבאה ושני ליה הכי. ודוקא לדבר מצוה הותר הילוך דגוי בשבת, אבל לא בדבר הרשות, [דכד משית] נמי איסורא [ד]אמירה לגוי מהכא, מטעם [שאם יש] שם מחיצה מביא, אכתי נידון כאילו אמר לו מערב שבת לך למחר בש[בת], דהאמירה בהיתר, ואפילו הכי אסור, כדאמרינן בפרק קמא דשבת [י"ט ע"א] אם לא קצץ וכו' עד ובית הלל אומרים כדי שיגיע וכו'. ואומר אני דגבי ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה אפילו דרך רשות הרבים היה מותר לומר להביא, מטעם שאם יש שם מחיצה [מביא], דבאמירה גרידא לא היה איסור, אך שלא היה מביא, אלא התם הוצרכו לגוף העשייה, דהיינו הבאה, וזה הותר על ידי גוי במבוי דוקא. ואמירה דהתם היינו אמירה לגוי וגם שיעשה על פיו, ובעי לדמויי ליה להזאה, ומשני ולא שני לך בין שבות [דלית ביה מעשה], דשרי אמירה ועשייה דגוי, לאמירה בשבות דאית ביה מעשה, שאי אפשר לישראל לעשותו, דאסור אמירה עם העשייה, כגון להחם חמין. ואי שבות דאית ביה מעשה שאפשר לתקן על ידי מחיצה, אפילו הכי שני מזה, דאמירה הותר, ולא גוף ההבאה, ואפילו לדבר מצוה. ולדבר הרשות אמירה גרידא נמי אסור, כדדייק בפרק שואל [ק"נ ע"א] הא אחר לא, היינו כגון לתלוש מן המחובר. ואפילו הך אמירה נמי שרינן במקום מצוה, כדי למיגז ליה אסא. קצרו של דבר דלית ביה מעשה שרי אמירה ועשייה בגוי במקום מצוה, דאית ביה מעשה דתלישה אסור בדבר הרשות אפילו אמירה, ובמקום מצוה שרי, ודאית ביה מעשה בהבאה, דבר שאפשר לתקן, אפילו לדבר הרשות אמירה שרי, ולא הבאה. והיינו טעמא דלא הותר הבאת איזמל על ידי גוי, וכן בפרק חרש שנשא [יבמות קי"ג ע"ב] היכא דאירכסו מפתחות דבית המדרש ברשות הרבים לא התירו הבאה על ידי גוי ברשות הרבים, דהיינו איסור דאורייתא. הילכך עובדא דשאילתא דשאילנא קדמיכון אי אמרינן שיש בעיירות שלנו [רשות הרבים] אינו מותר להוליכו דרך אותו מקום. וכן שמעתי מפיך בהיותי מציק מים על ידיך. אבל מכל מקום נראה לי דמותר, דסבירא לן כפירוש רבינו שלמה בריש עירובין [ו' ע"א] בפלוגתא דחנניה דלא הוי רשות הרבים אלא אם כן רחב י"ו משער לשער ומפולש משער לשער. וכן לא תמצא בכל זה המלכות. גם צריך שיהיה בלא מעלות ומורדות, כדגלי מדבר. וכן נראה לאבא מורי. והכי מסתבר, שאם היה רוחב י"ו ובסופו קצר מי"ו מדאורייתא נידון כסתום, והרי הוא כחצר. וליכא למימר אם כן ניבעי מפולש מסוף העולם ועד סופו, דאפילו דגלי מדבר הפילוש היה רק במחנה דידהו בעגלות. [והוה] כמו עיר אחרת, וגרסינן בפרק עושין פסין [כ"ב ע"א] אמר רבי יוחנן ארץ ישראל אין חייבין עליה משום רשות הרבים וכו' עד אי הכי כולי עלמא נמי לא ליחייב דהא מקיף ליה אוקיינוס דילמא מעלות ומורידות שבארץ ישראל קאמרת, פירוש שבאותו רשות הרבים שיש לפנינו מעלות ומורידות אפילו במקום השוה לא חשיב רשות הרבים לעיר אחת, [ו]לא פריך אי הכי כולי עלמא נמי אי אפשר שלא יהיו מעלות ומורידות במקום אחד כנגד זה רשות הרבים. אבל מעיקרא דהוה קאמר דאכל ארץ ישראל אין חייבין הוה פריך מאי שנא מכל העולם. ואף על פי שיש לומר ולדחות דאמקום מעלות ומורידות פטור, אבל מה שהוא אצלו חייב, לא מסתברא הכי, דכסתום דמי (ו)מחמת גיפופי. ותו דלא דמי לדגלי מדבר. וגרסינן בפרק כיצד מעברין [נ"ט ע"א] אם היתה של רבים והרי היא של רבים ואין שם אלא פתח אחד מערבים את כולה, אלמא שבעינן מפולש, ואינו מפולש באחור אחד הרי נדון מדאורייתא כסתום. וכיון שהעיירות שלנו דרבנן מותר [א]מירה ועשייה דגוי, כמו שכתבתי לעיל. וירושלים אילמלא וכו' [ו' ע"ב] פירש רבינו שלמה נמי דמפולש היתה משער לשער. וכן משמע מפסק רבינו תם ששמעתי בשמו שפסק כרב עינוני בר ששון דאמר בפרק במה אשה [שבת ס"ד ע"א] הכל ככבול, דבחצר מותר וברשות הרבים אסור. ופסק דאהא סמכו נשים האידנא לצאת בדברים שאסור לצאת ברשות הרבים בשבת דלית לן רשות הרבים דאורייתא, ומיהו טילטול אסור מדרבנן. ומה שכתב מורי אבי דלא שרי אמירה לגוי אפילו בדרבנן, ואפילו במקום מצוה, לא יכולתי להבין. והכריחני וצוה עלי לכתוב דעתי, ולא להכריע באתי. וההיא דרבי יהודה בן לקיש במת [שבת מ"ג ע"ב] מוכח כפירוש מורי אבי בההיא שיכבא דהוה [בדרוקרת], ואף כי מורי הרב אבי רב עליו להתיר, ככתוב בנשתוונו. ובזה לא אאריך, מיהו לבי נוקף, דגבי ההיא שכבא נקט גדול כבוד הבריות, ולא יהיב טעמא מתוך שאדם בהול.
<h2>דף קלט:</h2>
ועוד מה שמצאתי ראייה שיתעסקו בו ביום טוב דאמרי רבנן הוא הדין בשבת ויום כיפורים, דאמרינן בראש השנה פרק ראשון [כ' ע"א] אלא איכא בינייהו יום טוב שחל להיות וכו', פירוש יום טוב יום הכפורים, מאן דאמר משום ירקא מעברין שאי אפשר ללקטם לא בשבת ולא ביום כפורים, מאן דאמר משום מתיא אין מעברין אפשר בעממין, ופירוש [ב]עתים ו[ב]זמנים שעממים מצויים בין היהודים. ומאן דאמר משום ירקא מעברין, דלית ליה טעמא דלעיל דטרח ומייתי. והמפרש ביום טוב ולא ביום הכיפורים מדבר, כי יאמר שלא יתכן שיקרא ליום הכיפורים יום טוב, אך ביום טוב בעלמא קאמר, הא ליתא, ד[ב]יום טוב דעלמא ליכא משום ירקא, דאי מיפגמי מותר לתלשן ביום טוב, מידי דהוי אכל מלאכות הנפגמות בהעשותם מערב יום טוב שמותר לעשותן ביום טוב, כמו שחיטה ובישול ואפיה. אלא איום כיפורים קאי, וקאמר אפשר בעממין [כביום טוב]. והא דקאמר משום מתיא מעברין, בעתים שלא היו עממין מצויים ביניהם, כאשר פרשתי בראיות טובות ומובהקות.
<h2>דף קנא.</h2>
מי האדם שיבא אחרי המלך להכריע הכרעה שלישית, ואף כי איש נקלה ויתום בדעת כמוני. אכן מצות מורי אבי הוא לכתוב עוני דעתי, ומצות מורי אבי הגאון רבינו אליעזר ברבי שמואל אקיימה. ולפי עוני דעתי נראה לי כללו של דבר לא אמרינן אמירה לגוי שבות אלא באיסורא דאורייתא, ואפילו במקום מצוה, אבל באסורא דרבנן שרי האמירה לגוי, וגם העשייה שיעשה בשבת. ודוקא לדבר מצוה שרי בדרבנן, אבל לא לדבר הרשות. ובדאורייתא נמי לא אמרינן אסור אלא בדבר שאי אפשר למצוא לו תקנה על ידי ישראל לעשותו, כגון להחם חמין ולתלוש מן המחובר, אבל אם אפשר, כגון הבאה ברשות הרבים, דאם יש [שם] מחיצה [מ]ביא, שרי אמירה לגוי, [ו]אפילו אמירה לישראל, ואפילו בדבר הרשות, דבאמירה אין בו משום ממצוא חפצך ודבר דבר, ובלבד שלא יעשה המעשה של הבאה על פיו ובשליחות[ו] היום בשבת אלא למחר. ואמירה לגוי באיסורא דאורייתא נידון כאלו עושה ישראל בעצמו אסורא דרבנן, דאסור אפילו במקום מצוה, לבד מאונן ומצורע ובית הפרס דלא העמידו דבריהם, משום דליכא למיגזר בהו כולי האי דלא ליתי למיעבד איסורא דאורייתא, אבל בשאר מקומות גזרו היכא דאתי לאחלופי בדאורייתא, כדאמרינן [עירובין ס"ז ע"ב] גבי ההוא ינוקא וכו' והא לא עירבו [והא לא שתפי], דאתי ל[אי]חלופי ברשות הרבים, ואפילו במקום מצוה כי התם אסור. וגרסינן בפרק רבי אליעזר [שבת ק"ל ע"ב] כשם שאין מביאין וכו'. ועל ידי גוי לא התירו להביא איזמל, [כדמפרש לקמן]. ומסיק גבי ההוא ינוקא ולא שני [לך] בין שבות דאית ביה מעשה וכו', כלומר הא דמדמית אמירה לגוי להזאה היינו אמירה בשבות דאית ביה מעשה, [אבל בשבות דלית ביה מעשה] שרי אמירה ועשייה במקום מצוה, דהא [מר לא] אמר ליה לגוי זיל אחים ליה. והכי גרס בדברי רבינו אלפסי. וכן עיקר, דהכי מוכח באידך שמעת[א] [שם ס"ח ע"א] שרבא אמר לישיילוה לאימיה אי צרי[כה] לחים ליה אגב אימיה, ומשמע הא לאו הכי אסור, דאסורא דאורייתא הוא. ואם תאמר אגב אימיה אפילו על ידי ישראל יהא מותר כיון דאמרת צריכה אני, והזריז הרי זה משובח, כדאמרינן בעלמא [יומא פ"ה ע"ב]. יש לומר דהכא ביום שמיני דמילה מיירי, וגרסינן במפנין [שבת קכ"ט ע"א] שבעה אומרה צריכה אני מחללים עליה את השבת שלשים אפילו וכו' אבל עושין לה על ידי ארמאית וכו', ומדמי לה לחולה שאין בו סכנה. וחולה שאין בו סכנה עדיף מבמקום מצוה, שהותר חילול שבת אפילו באיסורא דאורייתא. ואף על גב דאמרינן בפרק אלו דברים בפסחים [ס"ט ע"א] הכל חולים אצל מילה הם, [אינו אלא] ח[י]ה לאחר שלש[ים], דאין חולי[ו] כבד. ותו הכא מקמי מילה הוי, דאינו ח[זי]. וההיא דפרק שואל [שבת קנ"א ע"א] הכי גרסינן לה בתוספתא [שבת פי"ח] מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה כלל אמר אבא שאול וכו' ועל המת וכו' ואומר וכו', ואינו כותב בתוספתא אומר לגוי, וגם אינו בספרים מדוייקים, אלא שהוגה, ואישראל קאי. ועל כורחין אומר לישראל להביא למחר. ואפילו גרסינן אומר לגוי אומר אני דהכא פירושא אומר לגוי לך בשבת למקום פלוני והבא למחר, דאיסור תחומין דרבנן הותר לו שילך בשליחותו בשבת בלא קצץ במקום מצוה, אבל הבאה, דאיסור דאורייתא, לא. והיינו טעמא דנקיט אומר לגוי ולא נקיט אומר לישראל, משום דלילך חוץ לתחום בשבת לא שרי לישראל אפילו במקום מצוה. ומיהו משום אמירה גרידא לא היה אסור אפילו לישראל, ואפילו לומר להביא, כדאמרינן לעיל מיניה [שבת ק"נ ע"א] מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש שם בורגנין הולך וכ[ו'] שאם יש שם מחיצה מביא, אבל ההילוך אסור לישראל, וכן ההבאה. ורשאי אני באמירה דנקיט, משום הבאה דסיפא, דאסור הבאה ושרי אמירה, הילכך לא נקיט כל שאני רשאי בהלוכו וכו'. ואי הוי פריך מסיפא כדלעיל הא אחר לא ואמאי וכו' הוי משני ליה למיגז ליה גלימא ואסא כדלעיל, דלעיל נמי קתני הבאה ושני ליה הכי. ודוקא לדבר מצוה הותר הילוך דגוי בשבת, אבל לא בדבר הרשות, [דכד משית] נמי איסורא [ד]אמירה לגוי מהכא, מטעם [שאם יש] שם מחיצה מביא, אכתי נידון כאילו אמר לו מערב שבת לך למחר בש[בת], דהאמירה בהיתר, ואפילו הכי אסור, כדאמרינן בפרק קמא דשבת [י"ט ע"א] אם לא קצץ וכו' עד ובית הלל אומרים כדי שיגיע וכו'. ואומר אני דגבי ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה אפילו דרך רשות הרבים היה מותר לומר להביא, מטעם שאם יש שם מחיצה [מביא], דבאמירה גרידא לא היה איסור, אך שלא היה מביא, אלא התם הוצרכו לגוף העשייה, דהיינו הבאה, וזה הותר על ידי גוי במבוי דוקא. ואמירה דהתם היינו אמירה לגוי וגם שיעשה על פיו, ובעי לדמויי ליה להזאה, ומשני ולא שני לך בין שבות [דלית ביה מעשה], דשרי אמירה ועשייה דגוי, לאמירה בשבות דאית ביה מעשה, שאי אפשר לישראל לעשותו, דאסור אמירה עם העשייה, כגון להחם חמין. ואי שבות דאית ביה מעשה שאפשר לתקן על ידי מחיצה, אפילו הכי שני מזה, דאמירה הותר, ולא גוף ההבאה, ואפילו לדבר מצוה. ולדבר הרשות אמירה גרידא נמי אסור, כדדייק בפרק שואל [ק"נ ע"א] הא אחר לא, היינו כגון לתלוש מן המחובר. ואפילו הך אמירה נמי שרינן במקום מצוה, כדי למיגז ליה אסא. קצרו של דבר דלית ביה מעשה שרי אמירה ועשייה בגוי במקום מצוה, דאית ביה מעשה דתלישה אסור בדבר הרשות אפילו אמירה, ובמקום מצוה שרי, ודאית ביה מעשה בהבאה, דבר שאפשר לתקן, אפילו לדבר הרשות אמירה שרי, ולא הבאה. והיינו טעמא דלא הותר הבאת איזמל על ידי גוי, וכן בפרק חרש שנשא [יבמות קי"ג ע"ב] היכא דאירכסו מפתחות דבית המדרש ברשות הרבים לא התירו הבאה על ידי גוי ברשות הרבים, דהיינו איסור דאורייתא. הילכך עובדא דשאילתא דשאילנא קדמיכון אי אמרינן שיש בעיירות שלנו [רשות הרבים] אינו מותר להוליכו דרך אותו מקום. וכן שמעתי מפיך בהיותי מציק מים על ידיך. אבל מכל מקום נראה לי דמותר, דסבירא לן כפירוש רבינו שלמה בריש עירובין [ו' ע"א] בפלוגתא דחנניה דלא הוי רשות הרבים אלא אם כן רחב י"ו משער לשער ומפולש משער לשער. וכן לא תמצא בכל זה המלכות. גם צריך שיהיה בלא מעלות ומורדות, כדגלי מדבר. וכן נראה לאבא מורי. והכי מסתבר, שאם היה רוחב י"ו ובסופו קצר מי"ו מדאורייתא נידון כסתום, והרי הוא כחצר. וליכא למימר אם כן ניבעי מפולש מסוף העולם ועד סופו, דאפילו דגלי מדבר הפילוש היה רק במחנה דידהו בעגלות. [והוה] כמו עיר אחרת, וגרסינן בפרק עושין פסין [כ"ב ע"א] אמר רבי יוחנן ארץ ישראל אין חייבין עליה משום רשות הרבים וכו' עד אי הכי כולי עלמא נמי לא ליחייב דהא מקיף ליה אוקיינוס דילמא מעלות ומורידות שבארץ ישראל קאמרת, פירוש שבאותו רשות הרבים שיש לפנינו מעלות ומורידות אפילו במקום השוה לא חשיב רשות הרבים לעיר אחת, [ו]לא פריך אי הכי כולי עלמא נמי אי אפשר שלא יהיו מעלות ומורידות במקום אחד כנגד זה רשות הרבים. אבל מעיקרא דהוה קאמר דאכל ארץ ישראל אין חייבין הוה פריך מאי שנא מכל העולם. ואף על פי שיש לומר ולדחות דאמקום מעלות ומורידות פטור, אבל מה שהוא אצלו חייב, לא מסתברא הכי, דכסתום דמי (ו)מחמת גיפופי. ותו דלא דמי לדגלי מדבר. וגרסינן בפרק כיצד מעברין [נ"ט ע"א] אם היתה של רבים והרי היא של רבים ואין שם אלא פתח אחד מערבים את כולה, אלמא שבעינן מפולש, ואינו מפולש באחור אחד הרי נדון מדאורייתא כסתום. וכיון שהעיירות שלנו דרבנן מותר [א]מירה ועשייה דגוי, כמו שכתבתי לעיל. וירושלים אילמלא וכו' [ו' ע"ב] פירש רבינו שלמה נמי דמפולש היתה משער לשער. וכן משמע מפסק רבינו תם ששמעתי בשמו שפסק כרב עינוני בר ששון דאמר בפרק במה אשה [שבת ס"ד ע"א] הכל ככבול, דבחצר מותר וברשות הרבים אסור. ופסק דאהא סמכו נשים האידנא לצאת בדברים שאסור לצאת ברשות הרבים בשבת דלית לן רשות הרבים דאורייתא, ומיהו טילטול אסור מדרבנן. ומה שכתב מורי אבי דלא שרי אמירה לגוי אפילו בדרבנן, ואפילו במקום מצוה, לא יכולתי להבין. והכריחני וצוה עלי לכתוב דעתי, ולא להכריע באתי. וההיא דרבי יהודה בן לקיש במת [שבת מ"ג ע"ב] מוכח כפירוש מורי אבי בההיא שיכבא דהוה [בדרוקרת], ואף כי מורי הרב אבי רב עליו להתיר, ככתוב בנשתוונו. ובזה לא אאריך, מיהו לבי נוקף, דגבי ההיא שכבא נקט גדול כבוד הבריות, ולא יהיב טעמא מתוך שאדם בהול.
ומה שהבאת מפרק שואל אדם מחשיכין על עסקי המת [להביא לו ארון ותכריכין] ואומר לגוי אם לא מצאת במקום פלוני וכו', תמהני פה קדוש יאמר כך לדמותו לזה, התם אומר לגוי בשבת לך לאחר השבת למקום פלוני, דומיא דמחשיכין, שהוא בשבת לעשות המעשה אחר השבת, דהא מתניתא אבא שאול הוא דאמר כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו, ואוקימנה לעיל מיניה [ק"נ ע"ב] למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא, דהנהו איסורא דאורייתא, הילכך [לא] התירו לומר בשבת לעשות למחר. והכי הסוגיא התם דכל דבר שאסור לעשותו בשבת לישראל אסור להחשיך עליו ישראל, והוא הדין לומר לישראל או לגוי בדבר הרשות, לבד מעסקי חתן כלה ומת דיכול לומר בשבת לעשותו למחר. ולמת דומיא דחתן וכלה, דלא מצי למימר לגוי לעשות מלאכה בשבת לצורך חתן וכלה. ואדוני מפרש לעשותו בשבת, ואין הדבר כן. ואף רבינו שלמה פירש כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני לאומרו לחבירי או לגוי לעשות למוצאי שבת רשאי אני להחשיך עליו, והיינו כדברי. ותו גרסינן בפרק מי שהפך [מו"ק י"ב ע"א] תנו רבנן מקבלים קיבולת לעשותה לאחר המועד אבל בתוך המועד אסור זה הכלל כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה. וכל מה שדנתי היינו לפירושינו ולסברתך שאתה עושה עיירותינו רשות הרבים, כאשר כת[ו]ב לעיל. אבל לפי הסברה [של] רבינו שלמה שפירש [הא] דירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות חייבים עליה משום רשות הרבים [עירובין ו' ע"ב] משום דשכיחי בה ששים רבוא ומכוונים פתחיה משער לשער, וכן פירש במקומות הרבה במסכת עירובין [וגם] גבי עיר(ובו) של רבים ונעשית של יחיד וכו', משמע דעיירות שלנו שהם מוקפים חומה ואין מכוונים שעריהם משער לשער שהם כרמלית, כאשר אכתוב לקמן. ולפי דעתיה אומר לגוי לטלטל בתוך העיר שבות דלית ביה מעשה הוא. ואפילו לדעתינו אין להביא ראיה מדרב נחמן, דההיא דליקה הוי, ומשום דאתי לכבויי, אבל במוטל המת בחמה או בספינה בזה המעשה לא מצינו היתר אמירה לגוי, הואיל דליכא למיגזר מידי. ו[ב]ההוא ינוקא [עירובין ס"ז ע"ב] איכא למימר (למיגזר) ד[ב]מילה בזמנה התירו אמירה [משום דאיכא למיגזר דאתי למידחי מילה] דזמנה בחול. וכן באמירה דכותבין אונו אם לא עכשיו אימתי.
אבי מורי. מעשה אירע שנפטר טוב בן טובים בר אוריין ובר אבהן החבר רבי אליעזר בן החבר רבי אורי ברבי אליקים ואמו מרת יהודית בת החבר רבי אליעזר והובא במגנ[צא] בספינה בשבת בבוקר בשעת שלישית ועמו אמו ואשתו ובניו וקרובים. ושאלו לנו מה יעשה בו, אם להביאו מן הספינה לבית בנו על ידי גוים, אמר אמרינן לשאלינן אתם יודעים ענין העיר אם יש בזיון למת במה שהוא מוטל בספינה וכבודו בבית בנו להביאו עם יושבי עמו וסביביו נשים ואנשים. השיבו לשאלינו, אחרי שכבודו לבית בנו [להביאו], והמת היה בר אוריין ובר אבהן ראוי לנו לכבדו ככל כשרים שבישראל. ואומר אני מותר לומר לגוים להביאו, שאיסור אמירה לגוי אינו במקום כבוד המת. וראיה לדבר, דתניא בתוספתא דשבת [פי"ח], ומייתי לה בשבת פרק שואל [קנ"א ע"א], מחשיכין על התחום על עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ואומר לגוי, פירוש בשבת, [לך למקום פלוני אם לא מצאת במקום פלוני הבא ממקום פלוני] לא מצאת במנה הבא במאתים רבי יוסי ברבי יהודה אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח, פירוש אחרי שאפשר בלא סכום מקח כמה דאפשר לשנויי משנינן. ונראה לי לפרש שרבי יוסי לא בא לחלוק, א[לא] להוסיף ולפרש. ואם [אי] אפשר בלא סכום מקח נראה שהיה מותר אף סכום מקח, שחפצי מצוה הם, וחפציך אסורים חפצי שמים מותרין [קי"ג ע"א]. ואם יבא אדם לחלק בין כבוד גדול לכבוד קטן, ולומר חסרון ארון ותכריכין בזיון גדול הוא למת, אבל מה שהיה מוטל בספינה בזיון קטן הוא, ולא שרי עבורו אמירה לגוי, הנה דבר ידוע שדברי[ם] אלו דברי תינוק הן, שאם כן אין לדבר סוף, שלעולם תוכל לחלק בין מת חשוב לבזוי, בין כבוד גדול לקטן, ונפל כרסא בבירא. ותדע, שהרי כשאמרו חכמים חפצי שמים מותרים לא חלקו בין חמורין לקלין, [ולא] שקלו ושנו, כדאמרינן לקמן [ק"נ ע"א] מ[שדכ]ין על התינוקת לארוס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, וספר ואומנות אינם שוים, הכי נמי כשהתירו לכבוד המת אין לחלק ביניהם. ועוד ראיה, שאמרו בפרק המצניע [צ"ד ע"ב] ההוא שכ[ב]א דהוה בדרוקרא שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית, פירוש לפי שהיה מקום צר ולא היו יכולין מכבדין לשבת אצלו, או מוטל בחמה או יראים מדליקה, והתיר לישראל להוציאו, כדאמרינן התם דעיילת ביה את [וכו'] דמי קאמינא לרשות הרבים לכרמלית קאמינא גדול כבוד הבריות [שדוחה לא תעשה [ש]בתורה], פירוש לאו דלא תסור. ורואה אני הדברים קל וחומר, אם התירו הוצאת כרמלית, שבות דאית ביה מעשה, אמירה לגוי, שבות דלית ביה מעשה, [כל שכן שמותר], אפילו לרבי יוחנן דאמר [ב"מ צ' ע"ב] עקימת שפתיו הוי מעשה, מיהו מעשה גדול לא הוי כהוצאה ושאר מעשה. ומנלן דבמקום שלית ביה מעשה יש לנו להקל יותר, דאמרינן בעירובין [פרק הדר] [ס"ז ע"ב] ההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה וכו' עד ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה, פירוש אית ביה מעשה הזאה, לית ביה מעשה אמירה ל[גוי], ראינו שהתירו אמירה לגוי ולא רצו להתיר מבוי שאין בו שיתוף, אלמא אמירה לגוי קלה משאר שבות, אם כן נלמד היתר אמירה לגוי במקום כבוד המת מהיתר הוצאת כרמלית. ואף על פי שאין למידין אסורין דרבנן זה מזה, שיש מקומות שהחמירו באחד מאחר לפי מה שהיו רואין צורך הענין, שהרי (מ)גזירה לגזירה התירו שלא לגזור יש מקומות, ויש מקומות דאמרינן חדא גזירה היא וכו', והרבה יש בתלמוד כזה, ואיני צריך להביאם, דאבא דכולהון דאמרינן בפסחים סוף פרק האשה [צ"ב ע"א] אמר הבא ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אונן ומחוסר כפורים ובית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת, [היכא] דאיכא קל וחומר, כי הכא מאית ביה מעשה ולית ביה מעשה, אין לחלק לבטל הקל וחומר.
שאל השואל. אחרי שלית ביה מעשה, מה ראו שלא לומר לגוי כבה אפילו במקום פסידא [קכ"א ע"א], וכמה איסורין דרבנן שרינן במקום פסידא, כדאמרינן בכתובות בפרק אף על פי [ס' ע"א] צינור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו וכו' עד במקום פסידא לא גזרי בה רבנן. ועוד אמרינן שילהי פרק קמא דפסחים [כ' ע"ב] אמר רבי יהושע אף יטמאנה ביד, ומסקינן בסמוך משום דאי[כא] הפסד חולין וכו'. ואמרינן נמי במי שהחשיך [קנ"ג ע"ב] ועוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה מוליכו פחות פחות מארבע אמות, משום פסידא. ועוד תנן [קנ"ג ע"א] מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, אף על פי שבחול אסור לומר לגוי עשה מלאכה בשבת, התירו במקום פסידא, [ולמה] לא התירו [לומר] כבה. ועוד תניא בבכורות [ל"ג ע"ב] ובפסחים [פרק קמא] [י"א ע"א] בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם ובלבד שלא יעשה בו מום, ומסקינן דאי לא שרית ליה [וכו'. יש לומר דכל זה אינו דומה לאומר כבה, דכולהו דשרינן במקום פסידא היינו טעמא דאי לא שרית ליה] איסורא זוטא יבא לעשות איסורא רבה. לענין צינור, אי לא שרית ליה מתקן כלאחר יד יבא לתקן [שלא] כלאחר יד. ולענין תרומה, אי לא שרית לטמאה, כיון שעומדת ליטמא יבא לזה שיאכל חולין המעורבין בתרומה. ולענין פחות פחות מארבע אמות ולתת כיסו לנכרי, כולהו דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים, כדמפרש התם [פסחים י"א ע"א] בשמעתא גופא. אם כן כולהו לאו משום הפסד ממון הוא, אלא מטעם שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואי לא שרית ליה איסורא זוטא אתי למיעבד איסורא רבה. אם כן אחרי שהטעם תלוי בכך, לענין כיבוי הסברה הפוכה, דאדרבה יש לנו לומר דאי שרית ליה אתי לכבויי הוא עצמו, שהרי [הא]ש דרכה ב[כך] להב[ה]יל בעל הממון [כשהוא מתקרב לה], כדאמרינן בכל כתבי [שבת קי"ז ע"ב] מכדי בהיתירא קא מציל נציל טפי, ומסקינן אי שרית ליה אתי לכבויי. [ואף] שאמרו חכמים לענין אש מתוך שדרכה לבהל האדם כדאי להחמיר ולהרחיקו, [אף על פי] כך לענין המת, מתוך שצרת המת בלב[ו] אי[כא] מאן דאמר [שבת מ"ג ע"ב] מצילין את המת, דאי לא שרית ליה אתי לכבויי.
ואם ישאל אדם למה התיר רב נחמן שכבא בדרוקרא [להוציאו לכרמלית בישראל], שבות [דאית] בו מעשה, יותר טוב היה לו להתיר על ידי גוים, שבות דלית ביה מעשה. יש לומר כבודו היה בהוצאת ישראל [יותר] מבהוצאת גוים, כדאמרינן בסוטה [פרק קמא (י"ג ע"א) ואי לא הוה עסיק] ביה יוסף [לא] הוו מתעסקי ביה אחיה וכו' אבל אמרו הניחו לו כבודו בגדולים [יותר] מבקטנים כבוד במלכים יותר מבהדיוטות. או יש לומר לא היו רגילין להיות גוים ביניהם, שבעל כורחך יש לנו לומר כך, כאשר אפרש לפנים בסמוך. ועוד ראיה, דאמרינן בביצה [פרק קמא] [ו' ע"א] ובשבת [קל"ט ע"ב] מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין, פירוש אומר לגוים ויעשו. ואם יאמר האומר ביום טוב, דאיסור לאו, הקילו, ולא בשבת דחמירא, דאיסור סקילה, יש לומר לא כיון, דאדרבא אמרינן בתחלת ביצה [ב' ע"ב] יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה (ד)סתם לן תנא כרבי יהודה דמחמיר, לענין מוקצה, שבת דחמירא טפי סתם לן תנא כרבי שמעון דמקיל. ואמנם יש לדחות ראיה זאת. דההיא דמחמירין ביום טוב משום דקיל, דוקא לענין מוקצה קאמר, דההוא מוקצה משום גזירת הוצאה הוא, כדאמרינן בפרק כל הכלים [קכ"ד ע"ב] ובסוכה פרק לולב וערבה [מ"ב ע"ב] אטו טילטול לאו משום הוצאה הוא, אתמהא, אבל לכל שאר דברים חמורה שבת מיום טוב, כדתנן בפרק משילין [ל"ו ע"ב] כל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת. ואמרינן נמי ביבמות [פרק חרש] [קי"ד ע"א] תניא [וכו'] אבא שאול אומר יונקים היינו מבהמה טהורה ביום טוב, אבל לא בשבת. ובבבא מציעא [פרק השוכר את הפועלים] [צ' ע"א] מהו שיאמר אדם לגוי חסום פי פרה [ודוש בה] וכו' עד הני מילי שבת וכו'. וטוב טעם יש לדבר מה נשתנה איסור מוקצה להחמיר בו ביום טוב מבשבת יותר מבשאר איסורים, ובמקום אחר הסברתיו ופרשתיו, ולא אאריך עתה. והרבה דברים שלא הייתי צריך כתבתי, אך שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק כתבתי. והודאה נכונה דעד נאמן שבמקום המת לא נאסר אמירה לגוי. והחולק על האמת כי מבין הדברים אמיתים ובזדון מתכוין להרבות כבודו ולהתכבד בקלון חבירו יש לו לירא שלא תעשה תורתו לו סם המות ושלא יהא נידון באש כפולה ששים.
ועוד נראה לומר דאמירה לגוי שבות אינה מלאכה אלא בדבר הרשות, אבל בדבר מצוה, אפילו שלא במקום המת, אין איסור אמירה לגוי. דאמרינן במסכת שבת [קכ"ט ע"א] ובמסכת יום טוב [כ"ב ע"א] חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה, ואמרינן בשבת חיה שלשה [ושבעה ושלשים] עושים על ידי גוי דאמר מר חולה שאין בו סכנה וכו'. ואותן הדברים שהתירו תוך שלשה ושבעה על ידי ישראל, דהיינו אפילו איסורא דא[ורייתא], התירו לאחר שבעה עד שלשים על ידי גוי, דתוך שלשה עד שבעה ואפילו איסורא דאורייתא [מותר], דהא מטעם סכנה התירו. ואמר רבא [קל"ט ע"ב] מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין, פירוש אומר ישראל לגוי ועושה. ובפרק שואל [קנ"א ע"א] תניא אומר לגוי הבא ממקום פלוני. והמפרש אומר לישראל לעשות בחול לא כיון, דלגוי גרסינן. ובעירובין בפרק הדר [ס"ז ע"ב] ההוא ינוקא דאישתפך חמימיה וכו' עד לימרו לגוי ולייתי. וכל המפרש שבות דאית בו מעשה אסורא דאורייתא לא כיון. ואומר אני כי [ניים] אמרה, כאשר הוכחתי מחיה שלשה שבעה ושלשים, דמשבעה עד שלשים בגוי דומיא דמשלשה עד שבעה בישראל. אך פירוש לית ביה מעשה דיבור קרי לי[ת] ביה מעשה, דהא לא נזכר ולא נדמ[ה] איסורא דאורייתא שם [בכל] אותם הדברים שהביאתי, [ו]משום [שבות] מפרישנן להו. ויש מהן שנוכל לחלק ביניהם לשאר מצות, ויש מהם שלא נוכל לחלק. לכך נראין הדברים לתת טעם (לכל) אחד לארבעתן, כולהו מטעם מצוה, דבמקום מצוה אין איסור אמירה לגוי. ובכל מקום שתמצא איסור אמירה לגוי, שלא במקום מצוה מפרישנא להו. והא דאמרינן [פסחים צ"ב ע"א] ערל [הזאה ואיזמל] העמידו דבריהם במקום כרת, שאין מביאין איזמל אפילו דרך אסורי דרבנן, כדאמרינן בפרק רבי אליעזר אמר אם לא הביא [ק"ל ע"ב], ויאמר האומר אחרי שאין איסור אמירה לגוי ויביא. הא לא קשיא, הכי קאמר אם יארע הדבר כך שאין הגוי [מצוי] מבטל המצות בשב ואל תעשה, כדאיתא בהאשה רבה [יבמות צ' ע"א]. גם מה שאנו אומרים בגמרא יבמות בפרק חרש [קי"ג ע"ב] [רב] יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחות וכו' עד דבר טליא וטלייתא כו', ותאמר למה [לא] התירו לו על ידי גוים, הא לא קשיא נמי, דהכי אמרי ליה אינו צריך לחזור אחר גוי, בענין הזה תוכל לעשות. ובכל מקום שתמצא איסור בדבר המצוה, כגון אין מצילין את המת מפני הדליקה [מ"ג ע"ב], למאן דאית ליה, פירושו אם כן יארע הדבר כך שלא ימצא הגוי [ו]לא ככר ולא תינוק שתוכל לטלטלו אין מצילין, כדמפרש טעמא התם. ואם יאמר אדם אחר[י] דבמקום כבוד המת התירו לומר לגוי למה הקפיד[ו] על תרי שבי שלא יבא[ו] בהדי הדדי משום ירקא ומשום מתיא [ר"ה כ' ע"א], יעשו כבוד המת על ידי גוים, אומר אני זה לא חש לקמחיה, שכבוד המת בישראל יותר מן בגוים, כאשר פירשתי למעלה בשכבא [ד]דרוקרת והבאתי ראיה מיוסף הצדיק שאמר[ו] הניחו לו וכו'. ועוד [י"ל] לא היו רגילים גוים לעמוד ביניהם.
תדע שה[רי] לצורך פסח ומילה, דהוו דברים שמצותן דוחה שבת, ליכא לספוקי דוודאי אמירה לגוי התירו, כדאמרינן בעירובין [פרק הדר] [ס"ז ע"ב] ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה וכו' עד לימרו לגוי ולייתי אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף וכו' עד הזאת שבות וכו' עד ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה וכו', פירוש אית ביה מעשה הזאה, לית ביה מעשה אמירה, ואין חילוק בין איסורא דאורייתא לדרבנן. ועוד [ש]יש ספרים שכתוב בהן אי הכי לימא ליה זיל אחים ליה. ועל גירסא זו לא סמכתי, אך כאשר הסברתי למעלה בחולה שאין בו סכנה שהתירו אמירה לגוי [אפילו באיסורא דאורייתא, [דדמו] משבעה ועד שלשים [על ידי גוי] ומשלשה ועד שבעה [על ידי ישראל]. שמעינן דבפסח ומילה הותרה אמירה לגוי]. ובפסחים פרק אלו דברים [ס"ו ע"א] אמרינן אמרו לו רבי שכח ולא הביא סכין מהו אמר להם הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם למחר מי שפסחו טלה [תחב לו בצמרו] וכו', [ו]למה לא התיר באמירה לגוי. ובירושלמי [פרק רבי אליעזר] א[ו]מר [שבת פי"ט ה"א] רבי שמואל הוה ליה עובדא למיגזר בריה אינשי לאתויי איזמל מערב שבת שאל לרבי מנא אמר ליה ידחה עד למחר, ולא התיר על ידי גוי. שמעינן מכל הני שלא היו רגילים להיות גוים ביניהם. ויש לשאול למה לא הביאו על ידי מחיצת בני אדם הנעשית שלא לדעת הנעשים, אפילו יהיה לדעת העושים שרי, כדאמרינן בעירובין [פרק מי שהוציאוהו] [מ"ג ע"ב] רב נחמיה משכתיה שמעתיה ונפיק חוץ לתחום ואמר ליה רב נחמן לרב חסדא עשה לו מחיצות בני אדם שלא לדעת הנעשים ויכנס, אף על פי שהיתה לדעת (העושים ו)רב חסדא העושה, כיון דאיהו שלא מן המנין הוה, שרי. ואף לענין הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד מותרת מחיצת בני אדם, כדאמרינן [שם מ"ד ע"ב] רבא עיילו ליה אספסתא לוי עייל תבנא. יש לתרץ אף על גב [ש]לענין חוץ לתחום מותר שלא לדעת הנעשים אפילו יהיה לדעת העושין, כדאמרינן לענין נחמיה, לענין הוצאה והכנסה מיהו לא שרי מחיצת בני אדם עד שתהיה שלא לדעת עושים ונעשים. הילכך לא מצאנו תקנה לענין סכין דפסח ואיזמל דמילה על ידי מחיצת בני אדם.
ועוד מדרך אחרת יש להתיר אמירה לגוי במקום מצוה, שהרי [ה]דבר ידוע [ש]כשם שאסור לומר לגוי בשבת עשה מלאכה בשבת, כך אסור לומר לגוי [בחול] עשה מלאכה בשבת, שהרי דוקא למי שהחשיך התירו לתת כיסו לנכרי [קנ"ג ע"א], וטעמא כדמפרש התם דאי לא שרית ליה וכו', ואף על פי כך אנו מתירים לומר לגוי תשא כתבי בשבת בקצץ, כדתניא [בשבת פרק קמא] [י"ט ע"א] אין משלחין אגרות ביד גוי ערב שבת אלא אם כן קוצץ לו דמים. וגם משם למדנו דבית הלל דשרו לתת עורות לעבדן ערב שבת [י"ז ע"ב] לא שרו אלא בקצץ, דמאי שנא מאגרות, והבא לחלק ביניהם אומר אני משתבש. מכל מקום רואים אנו שמותר לומר לגוי בחול תשא כתבי בשבת בקצץ, וטעמא דכיון דקצץ אינו נראה עושה לדעת הישראל, אלא לדעת עצמו, לרווחו ולהנאתו. וטעמא שאסור לומר לגוי, שנראה כשלוחו. ואף על גב שאין שליחות לגוי, ואמרינן [קדושין מ"ב ע"ב] נמי אין שליח לדבר עבירה, מיהו מדרבנן אסור. ואחרי [ש]איסור אמירה לגוי [מותר בקצץ] מותר לומר לגוי בחול עשה בשבת בקצץ, ובדבר מצוה אין אסור לקצוץ בשבת, שהרי איסור קציצה מדכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר, ובדבר מצוה חפצי מצוה הם וחפציך אסורים חפצי מצוה מותרים. והלכך לקצוץ דמים בדבר מצוה [מותר], ואיסור אמירה לגוי ליכא, דהא קצץ. והא דתניא [קנ"א ע"א] רבי יוסי ברבי יהודה אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח, ולענין כבוד המת, פרשתי [דכל כמה דאפשר לתקן מתקנינן]. ולמדנו היתר אמירה לגוי בדבר מצוה בקצץ, דמאיזה טעם ימצא איסור. ועל סברא זו יש להשיב, שיש לומר שהחמירו באמירה לגוי בשבת מ[ב]אמירה לגוי בחול עשה בשבת, אף על פי ששניהם אסורים הקילו לאמירה בגוי בחול, הילכך יש לומר לא תתיר קצוץ כמו בחול. ויוצרינו שגגותינו ימחול.
ועוד נראה לומר שאיסור אמירה לגוי אינו אלא בדבר שישראל נהנה ממנו, שאומר לו עשה מלאכתי, כבה לצרכי, הדליק לצרכי, אבל מותר לומר לגוי עשה מלאכתך, כדאמרינן בגמרא בבא מציעא [צ' ע"א] מהו שיאמר אדם לגוי חסום פרתי ודוש בה, פירוש פרתי, שנה[נ]ה בחסימה, שאפילו התבואה אינה שלו [מכל מקום] מרבה [לו] בעל התבואה שכר במה שהיא נחסמת, אבל חסום פרתך ודוש בה לא קמבעיא ליה. ועוד תנן [י"ז ע"ב] בית שמאי אומרים אין מוכרין לגוי ולא טוענין עמו ולא מגביהין עליו אלא כדי שיגיע למקום קרוב ובית הלל מתירין, ומסקינן בגמרא [י"ח ע"ב] כדי שיצא מפתח ביתו. למדנו שמותר לומר לגוי עשה חפצך בשבת. והא דמצרכינן כדי שיצא מפתח ביתו, לאו משום אמירה לגוי, אך [מאחר] שיוצא מידו נראה הדבר מכוער, כדתניא [י"ט ע"א] נותנים מזונות לפני הגוי בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו, ודוקא לפני הגוי אבל ביד הגוי אסור, מאחר שמיד [ישראל] יוצא. ויש לשאול, דבבבא מציעא [צ' ע"ב] מסקינן דאפילו בשאר איסורים יש איסור אמירה לגוי, ובפרק גיד הנשה [חולין צ"ג ע"ב] תנן שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר, אלמא מותר לאדם לומר לגוי אכול גיד הנשה. ואמרינן נמי בגמרא [שם צ"ד ע"א] שמואל [הוה עבר במברא אמר ליה לשמעיה] פייסיה למעבורא כו' עד תרנגולת טריפ[ה במר] דשחוטה יהיב ליה וכו'. ואמרינן בכל הבשר [שם ק"ו ע"א] מים הראשונים האכילו בשר חזיר, פירוש סבור היה שה[וא גוי ומ]כר לו בשר חזיר לאכול. ומעשים בכל יום שאנו מאכילין עבדינו ושפחותינו ניקורי בשר [ו]נבילות וטרפות. אך האמת שכל דבר שניכר שגוי עושה לרווחו ולהנאתו לא גזרינן אמירה לגוי, מידי דהוי אטעמא דקציצה שמותרת אמירה לגוי. והמשנה נראה לי שהפסיד. וההיא דעירובין [ס"ז ע"ב] דאשתפוך חמימיה וכו' הנאת ישראל חשבינן לה, והילכך לא שרי אלא מטעם מצוה, אבל במקום כבוד המת או שאר דבר מצוה [שאין הנאה לישראל אין איסור באמירה לגוי, מידי דהוי אאומר לגוי עשה מלאכתך, וכל שכן דבר מצוה]. יאכילנו יוצרינו דברי תורה לתאוה בריעות ואחוה.
ומה שדימה מורי ההיא אמירה לההיא [חמימיה] דההוא ינוקא, דשרי [שבות דאמירה] במקום מצוה, ובעית למימר דאף באיסורי דאורייתא, כגון לומר לטלטלו דרך העיר לביתו, ועיירות שלנו הם רשות הרבים לפי דעתך, והוא הגיד לי תלמידך בני עליך שדעתך נוטה כך, אם כן אפילו להחם חמין מצי למימר לגוי, ויש ספרים כתוב ב[הם] אם כן אומר לו לגוי זיל אחים ליה. וודאי האמת כי יש גאונים המפרשים כדבריך, אך רבינו יב"א ורבינו רבי יצחק אלפסי לא מפרשי הכי. והכי מפרשי ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה, כגון לומר לגוי להחים חמין בשבת, שזה מעשה דמלאכה הוא, ובין שבות לומר לגוי להביא דרך מבוי שאין בו שיתוף, שזה [שבות] דלית ביה מעשה איסורא דאורייתא, אלא דרבנן. ובכל הספרים ישנים כתוב דהא [מר] לא אמר ליה אימא לגוי זיל אחים ליה. ולפי זה לא דמית יפה, דהכא לימא לגוי לטלטל [ברשות הרבים] אסור. ונראין לי דבריהם ועיקריהן דכל אמירה לגוי, כגון טלטול מת ברשות הרבים ולהחם חמין אסור, שהוא איסור דאורייתא. והנני דן להביא ראיה מההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה וכו' [עירובין ס"ח ע"א] ואמר להו רבא לישיילה לאימיה וליחים ליה גוי אגב אימיה, שהיא היתה מסוכנת, אבל משום ינוקא לא מצי למימר לגוי להחם, דאיסורא דאורייתא [הוא]. והני תרתי עובדי לא פליגי אהדדי, דאי פליגי, רב אשי שסידרם יחד הוה ליה למימר ופליגא דרבא אדרבה רבו, אלא תרווייהו עיקר והושוו לדעת אחת, דרבה שרי בשבות דרבנן, ורבא דאסר באיסורא דאורייתא. ותרווייהו לפני המילה, דלאחר המילה שרי אפילו בישראל, וכדאמרינן בפרק רבי אליעזר [אומר] אם לא הביא כלי [קל"ד ע"ב]. ולפני המילה מרחיצין את הקטן בחמין שהוחמו מערב שבת, דהכל חולים אצל מילה הן, ורבא גופה אמרה בפרק אלו דברים [פסחים ס"ט ע"א]. ולא דמי לחולה שאין בו סכנה, דאמרינן במסכת ביצה [כ"ב ע"א] אומר לגוי ועושה, דהתם חזינן שהוא חולה, ואיכא למיחש שלא יכבד החולי ויסתכן, הילכך שרי איסור אמירה לגוי אפילו באסורא דאורייתא, אבל תינוק אצל המילה, שאינו חולה, לא שרי על ידי אמירה לגוי להחם, דאין חליו כבד כל כך. והא דאמר רבא בפרק מרובה [ב"ק פ' ע"ב] כותבין עליו אונו אפילו בשבת, ומסיק באומר לגוי ועושה, לאו בכתב אשורית [ו]לשון הקודש, דההוא אסורא דאורייתא הוא, אלא בגופן של שאר אומות, [ש]אינו אסור אלא מדרבנן, [שגזרו] אטו גופו שלנו, שהוא כתב אשורית או יונית, כדמוכח במגילה [ח' ע"ב], דקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל. ואף על פי שפירש רבינו [שלמה] בפרק הבונה [שבת ק"ג ע"א] הכותב שתי אותיות בכל לשון חייב בגופן של כל אומה, שגגה היא, דגרסינן בירושלמי [שבת פי"ב ה"ג] מהו בכל לשון אלף אלפא ביתא ביטא, והוא לשון יונית, אבל שאר לשונות אינו חייב, מה שפרשתי ימים בשכבר. ותו גרסינן בהמוצא תפילין [עירובין צ"ז ע"א] כאן בסכנת גוים כאן בסכנת ליסטים, ומשמע דבסכנת גוים מוליכן פחות פחות מארבע אמות, ולא אמרינן לגוים להוליכן לבית, ואף על גב דמצוה היא, שלא יתבזו התפילין, והכא איכא גוי, ומשמע במי שהחשיך [שבת קנ"ג ע"ב] שהליכת פחות פחות מארבע אמות חמירא ולא רצה לגלותה, ומשמנה עשר דברים היא שגזרו [שם י"ז ע"ב] ליתן [כיסו] לנכרי ולא להוליכו פחות פחות מארבע אמות, [אלא] הכא בהמוצא תפילין איסורא דאורייתא הוא, ולהכי אסור באמירה לגוי להוליכה דרך רשות הרבים. ו[מיתעסקו] בו עממין ביום טוב, דהיינו אמירה לגוי, ליכא ראיה לענין שב(ו)ת, כאשר כתבת(י). ועוד ביום טוב הותר מלאכת אוכל נפש והוצאת קטן וספר תורה במקום מצוה, להכי גם באמירה מותר בעממין במת, מה שאין כן בשבת. ותניא בפרק רבי אליעזר [שבת קל"ד ע"א] דברים שאין עושין למילה בשבת עושין לה ביום טוב, כגון שחיקת סממנין, ויהיב טעמא הואיל וביום טוב חזו לקדירה וכו'.
